דניס בן נטליה ואלכסנדר נולד בקלינינגרד שברוסיה. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, כשנלחם בחירוף נפש, בקרב על תחנת המשטרה בשדרות.
בבוקר שמחת תורה דניס, ששירת כשוטר סיור בתחנת שדרות, כמעט סיים משמרת לילה שגרתית. הוא בוודאי ציפה לנסיעה לבילוי משפחתי באילת, שתוכננה ליום ראשון בבוקר. האזעקות הראשונות ושיגור מטחי הטילים, הפתיעו אותו ואת שותפתו למשמרת. הם סיירו בזירות השונות בהן נפלו טילים במטרה להגיש עזרה. לפתע נשמעו קריאות מצוקה מעמיתיהם בתחנת המשטרה, והם נסעו במהירות לתחנה. באותם רגעים איש לא הבין את גודל האירוע. אף אחד לא ידע ולא העלה בדעתו, שבתוך התחנה יש 25 מחבלים מיומנים וחמושים מכף רגל ועד ראש בנשקים ארוכים, רימונים, מטענים ומטולי אר.פי.ג’י.
אולגה, רעייתו של דניס, השכימה קום וטיפלה בגינה בביתם, באופקים. היא צילמה סרטון של צינור שהתפוצץ ושלחה אותו לבעלה, להתייעץ איתו. כעבור זמן קצר נחרדה לקבל הודעה, שאינו יכול לדבר איתה בגלל שהגיעו מחבלים לשדרות. זה היה הקשר האחרון ביניהם. בשלב זה גם באופקים כבר נשמעו האזעקות ומחבלים פשטו על רחובות העיר.
תחנת שדרות נכבשה על ידי המחבלים. שוטרים שנלכדו בתוך הבניין, נלחמו במחבלים בעזרת אקדחים. חלקם הצליחו לעלות לגג ולנהל משם את הלחימה, תוך כדי בקשות חוזרות ונשנות לקבל סיוע. מחבל שהתמקם למעלה, צלף בכול מי שניסה להתקרב לכניסה לבנין. בקרבת מקום התארגן כוח משטרתי מיחידות שונות, במטרה לפרוץ פנימה. דניס לא היסס לרגע. הוא הצטרף לעמיתיו וביחד הם נכנסו להילחם בתוך התחנה. הניסיון והיכולות, שרכש ביס”מ חברון וכמדריך ירי מצטיין, היו לעזר רב בלחימה. קבוצת השוטרים שהתגבשה במקום, התפצלה לשני צוותים. הם נכנסו לסריקות בקומה הראשונה תחת אש,כשהמחבלים, שנמצאו בעמדות שולטות, השליכו לעברם רימונים וירו עליהם ללא הרף. מהעדויות נודע, כי במהלך הלחימה דניס מנע משוטר, שהגיע ללא קסדה וללא אפוד, להיכנס לתחנה. הוא הדף אותו אחורה, ומחבל מהקומה השנייה ירה לעברו ופגע בו. דניס השיב לעברו אש, תוך כדי שנפל אחורה. הוא הציל את חיי חברו במחיר חייו. בשל הקרב אי אפשר היה להעניק לו טיפול או לפנות אותו. הקרב על התחנה נמשך כמעט יממה ונהרגו בו עשרה שוטרים. המחבלים הוכרעו, כאשר לזירת הלחימה נשלח טנק, שסיים את האירוע וחיסל את אחרוני המחבלים וגם את תחנת המשטרה, בירי פגזים.
בכול אותן שעות אולגה וילדיה המתינו לעדכון מדניס. הטלוויזיה דלקה, הילדים הראו לאימם סרטונים שהופצו ברשת. היא ראתה את המראות הקשים אבל לא האמינה שזה אמיתי. לאט לאט התחילו להתפרסם סרטונים נוספים של מחבלים באופקים ובשדרות. דניס עדיין לא היה זמין. הדאגה הלכה וגברה. בשעה אחת לפנות בוקר הגיעו לביתה של אולגה חיילים, שהביאו עימם את הבשורה הקשה מכול. דניס נקבר למחרת באופקים, והיה אחד מראשוני החללים שהובאו לקבורה בעיר.
דניס גדל בעיר קלינינגרד, והיה ילד שמח, סקרן וחברותי, שתמיד התעניין במוסיקה. לימים התגרשו הוריו והקימו משפחות חדשות. בהיותו בן 16 הוא זכה בשתי אחיות תאומות. במרוצת הזמן, דניס ואביו עלו לישראל. מנופיה הירוקים של עיר הנמל על שפת הים הבלטי הם הגיעו ישירות לאתר קרוואנים מאובק בבאר שבע. דניס למד את השפה החדשה והשתלב בחברה. הוא השלים את לימודיו, התגייס לצה"ל, ובסיום השרות החל לעבוד כמאבטח בעיר העתיקה בירושלים. לאחר מכן התגייס למשטרה ושובץ ליס"מ ש"י בחברון.
דניס אהב מאוד את עבודתו כשוטר, וזכה להערכה רבה ממפקדיו ומחבריו לצוות. הוא אהב לירות, הצטרף לנבחרת הקליעה של מחוז ש"י ושימש כמדריך ירי מצטיין, שהכשיר שוטרים רבים. לאחר מותו כתבו חבריו, כי היה אדם אמיץ וחזק עם לב ענק, אוהב ופתוח, ומקצוען אמיתי.
דניס אהב משחקי מחשב באינטרנט, ששילבו משחק עם אנשים אמיתיים ושיחות בצ’אט. בדרך זו הכיר את אולגה, שנולדה וגרה בעיר הולדתו קלינינגרד. במשך שנתיים הם היו בקשר דרך המשחקים, ולאט לאט הקשר נעשה אישי. הם ניהלו שיחות ארוכות ומצאו תחומי עניין משותפים. ההכרות הוירטואלית הפכה לאמיתית כשדניס טס ופגש את אולגה ברוסיה. פגישתם השנייה הייתה כאשר התחתנו בפראג, בשנת 2007.
עבור אולגה היו אלו נישואים שניים, ודניס מייד קיבל את נסטיה ביתה, ואהב אותה כמו בת שלו. לקראת עלייתה של אולגה הם התמודדו עם הליך בירוקראטי מסורבל, שנמשך כחצי שנה והסתיים בהצלחה. אולגה הגיעה לישראל והם החלו את דרכם המשותפת בדירתו של דניס במעלה אדומים. בתקופה זו דניס שירת בתחנת חברון ועבד במשמרות ואולגה החלה לעבוד במפעל. לפעמים הוא לקח אותה למפעל ובדרך סיפר לה על אירועים מעניינים בעבודתו, ועל הקשר בין החברים ובין המפקדים ביחידה. נחקק בזיכרונה אירוע של רצח וניסיון התאבדות של בעל שרצח את אשתו. מה שעזר לבית המשפט בהכרעת הדין היה עדות של דניס אודות שיחה שקיים עם הרוצח. דניס התרגש שעזר לעשות צדק. במשך עשרה חודשים הם גרו במעלה אדומים ולבסוף החליטו לעבור לבאר שבע, ולחיות ליד משפחתו של דניס, אביו ודודתו.
הם שכרו דירה מרווחת והכינו חדר עבור נסטיה, שעלתה ארצה והצטרפה למשפחה. המעבר לעיר המדברית היה מוזר עבור האם ובתה, שהמירו את הנופים הירוקים בחול ובאבק. אבל העיקר היה ששוב התאחדו, והקימו משפחה חמה ואוהבת. בבאר שבע נולדו ילדיהם המשותפים של דניס ואולגה. במהלך ההיריון עם ביתם הבכורה פאלינה, אולגה אושפזה ודניס נשאר לצידה ודאג לה בכול מהלך האשפוז. התינוקת נולדה בניתוח קיסרי, וכשהן יצאו הביתה, דניס לקח את עגלת התינוקת ודאג שאשתו לא תתאמץ. ארבע שנים לאחר מכן נולד בנם דניאל, ודניס שהפך להיות אבא לשלושה, היה מאושר וגאה במשפחתו.
משפחת בלנקי אהבה לטייל וכאשר הילדים היו קטנים הם טיילו בכול סופ”ש, באטרקציות שונות ברחבי הארץ. הילדים אהבו במיוחד את הלונה פארק ואת הסופר לנד. בנסיעות משפחתיות ארוכות הם אהבו לשיר. כול פעם אחד מבני המשפחה בחר שיר וכולם שרו ביחד, לאורך כול הדרך. שתי אהבות נוספות שהיו לדניס: נגינה בגיטרה ודייג.
דניס רצה לעשות שינוי בחיים. שנים רבות הוא שירת בתפקיד שטח בתחנת חברון, לכן ביקש לעבור לתפקיד יותר רגוע עם משמרות יותר נוחות. במקביל דאג למשפחתו, ורכש בית בבנייה, בפרויקט מגורים של המשטרה באופקים. בקשתו לשינוי תפקיד אושרה והוא עבר לתחנת שדרות, והמשפחה עברה לאופקים למגורים בשכירות עד להשלמת הפרויקט. השנתיים הראשונות היו מאתגרות. הילדים נכנסו למסגרות חינוך חדשות ושני בני הזוג החליפו מקום עבודה. עם השלמת הבנייה והמעבר לביתם החדש ברמת שקד, נדמה היה שהכול מסתדר. כולם היו מלאי תקווה וציפייה לתקופה חדשה וטובה. האושר נגדע עם נפילתו בקרב.
יהי זכרו ברוך.
