מיכל בת פורים ויוסף חיים נולדה בכפר קובה (הוגים: רובה) באזרביג’אן. היא נרצחה בטבח הגמלאים שהותקפו בשדרות בדרכם לים המלח.
בבוקר שמחת תורה מיכל נסעה לבילוי בים המלח, בהסעה מאורגנת שיצאה מאופקים דרך נתיבות ושדרות. כשרכב ההסעות הגיע לשדרות חש הנהג בתקר בצמיג ונאלץ לעצור. באותה שעה החלו האזעקות. הגמלאים שהמתינו לצד הרכב ניסו להיכנס למיגונית הצמודה, שלא נפתחה. מיכל צילמה את חבריה לטיול כשהם לחוצים ומדברים בטלפון עם משפחתם. לפתע התקשרה אליה איריס ביתה, וביקשה שתחזור הביתה כיוון שיש טילים בכול הארץ. מיכל התעניינה בבנה דני ובנכדה אך אזעקה נוספת קטעה את שיחתם. הן סיימו לדבר בשעה 7:00 , בשעה שהמחבלים הגיעו למקום ורצחו באכזריות את כול נוסעי ההסעה. איריס לא ידעה מה התרחש והמשיכה בסבב טלפונים לברר היכן נמצאים בני המשפחה ולהזמין אותם אליה.
קצת אחרי 8:00 התברר לאיריס שיש מחבלים במישור הגפן והיא התקשרה לאימה לבקש שהם שלא יסתכנו בחזרה הביתה. מיכל כבר לא ענתה ואיריס התקשרה לאביה, שגר במישור הגפן ובעצמו ניצל כשמחבלים הקישו על דלת ביתו אך לא פרצו אותה. היא ביקשה ממנו להתקשר לאלכסיי, האחראי על ההסעה. באותה שיחה נודע להם שירו בכול נוסעי ההסעה, רצחו את כולם ורק הנהג ניצל וסיפר על רגעי האימה. בני משפחת זרבאילוב התקשו להאמין למה ששמעו אך בינתיים עלו תמונות לפייסבוק ולטלגרם ואיריס זיהתה את הכתף של אימה בתמונות המחרידות. בעקבות מידע שקיבלה, איריס נסעה בשעות אחר הצהריים לבאר שבע. היא קיוותה למצוא את מיכל בבית החולים. המידע התברר כשגוי אך המפגש עם הכאוס ששרר במקום, וקולות ומראות הפצועים נצרבו בנשמתה. היא המשיכה בחיפושים, נסעה לתחנת המשטרה ושבה הביתה בשעה שלוש לפנות בבוקר, לשינה קצרה וטרופה. בשעה חמש היא קמה והמשיכה בחיפושים. ביחד עם אחיה נסעה למשרדי להב 433 , כאשר בצומת כפר סילבר אותר מחבל וירו לעברו. התנועה הוסטה מדרכה ולחששות מפני גורלה של אימם הנעדרת, נוספו הפחדים מפני המחבלים שנותרו בשטח. באותו יום פורסמה תמונה חדשה בה ראו את גופתה של מיכל על אלונקה. כך זיהו בוודאות שהיא נהרגה, אך עדיין לא ידעו היכן הגופה. בנוסף התפרסם סרטון שבו נראה כאילו אצבעות הרגליים זזות ולאיריס הייתה תקווה קטנה ונטולת היגיון, שאולי יתרחש נס.
ביום חמישי הם הצליחו להפעיל קשרים במחנה שורה ולשחרר את גופתה של איריס. היא נשלחה לראשון לציון ומשם לאופקים. בסביבות שש בערב איריס הגיעה לבית העלמין וביקשה מהאחראי לתאם את הקבורה מיידית. מאמציה נשאו פרי ולפני הטקס היא זיהתה אותה ונשקה לה לשלום. מיכל הובאה למנוחת עולמים בשעה 22:00 בלילה.
מיכל נולדה בכפר קובה באז’רביז’ן למשפחה שבה חמישה אחים ואחיות ועוד שני אחים חורגים מצד האב, שהתאלמן ונישא שנית. מיכל גדלה באורח חיים פשוט וצנוע, בכפר שתושביו רכבו על חמורים, הביאו מים בכדים מהנהר והתקלחו בחמאם. הוריה היו חקלאים ואימה עבדה גם בכביסות ובניקיונות לפרנסת המשפחה. בביתה שמרו באדיקות על הדת, המנהגים והמסורת, וההכנות לפסח נעשו בקפדנות קיצונית. מיכל למדה בבית ספר מעורב, שבו הקפידו על חינוך לצניעות והתנהגות נאותה. בהתאם לחינוך שקיבלה, היא הייתה מאוד שמרנית וצנועה וחינכה בהתאם את ילדיה.
כאשר התייתמה מאביה, הגיעו לניחום האבלים אובשולום (אבשלום) ואמו, קרובי משפחה דרך הסבים, שבאו מדרבנד שבדגיסטאן. מיכל מצאה חן בעיני אובשולום. הם התחתנו כשהייתה בת 17 , בחתונה מסורתית בה ניגנו בתופים ובכלי נגינה, והחתן הגיע לבית הכלה ואסף אותה לצלילי הקלרינט בדרכם לחופה. לאחר הנישואין הם גרו בבית הוריו בדרבנד, בצפיפות ובמחסור. משם עברו לבאקו ולבסוף חזרו לקובה. בבריה”מ נולדו להם שלושה ילדים: דניאל )ז’ניה(, מרים ורמי. בת הזקונים איריס נולדה בישראל. בשנת 1991 הם עלו לישראל, ובאו לחדרה בה גרים רבים מבני הקהילה הקווקזית. כעבור זמן קצר אובשולום קיבל עבודה באופקים כצבעי של בתי עמיגור לעולים. הם עברו דרומה, לדירת עמיגור במישור הגפן ברחוב האורן ממנה עברו לרחוב פרי מגדים. באותה עת זה היה קצה העיר והם טיילו בשדות.
מיכל הלכה לאולפן ללמוד קצת עברית אבל כאימא לארבעה ילדים דאגה בעיקר לפרנסה. היא עבדה במפעל זהב ובסריגה ולאחר מכן במפעל “הדוד משה” בחבל מעון, במיון תפוחי אדמה. שנים רבות עבדה ב”עלי קטיף”, בהתחלה בגוש קטיף, אחרי הפינוי בשער הנגב, בשדרות ולבסוף במפעל החדש ליד נתיבות. היא עשתה עבודה פיזית קשה של הכנת ירקות חתוכים למכונות לסלטים. מיכל התייצבה לעבודה בשש בבוקר ומייד לבשה חלוק, הצטיידה בסכין וחתכה ירקות במקררים הקפואים. היא שבה הביתה בשבע בערב ולפעמים בעשר בלילה, חיוורת ומותשת. בבית דאגה לכביסה ובבוקר לפני צאתה לעבודה, הכינה לילדים ארוחת בוקר וסירי קציצות ומרק. בשנת 2018 היא התחילה לעבוד במפעלי סודה סטרים ובאוסם בשדרות, במשמרות לילה. העבודה הפיזית פגעה בבריאותה והיא נאבקה בגבורה במטרה להחלים. בשנים האחרונות התחילה להתגבר על הקשיים ולדאוג לעצמה. כמו נערה מתבגרת גילתה את העולם, והתחילה לפרוח ולטפח את עצמה.
בשנתה האחרונה הגיעה מיכל לשיא הפריחה, כשהחלה לעבוד במעונות באופקים. הילדים אהבו אותה, חיבקו אותה וקראו לה סבתא. היא חשה מוערכת והשיבה להם אהבה. היא העניקה לכול ילד יחס אישי ודאגה שכולם יאכלו כראוי ויטופלו במסירות. היא התחפשה בפורים, נהנתה מערב גיבוש באשקלון וחוותה בהנאה חוויות ראשוניות ומעצימות. בספטמבר 2023 מיכל ובעלה עשו טיול שורשים במהלכו ביקרו בבתים בהם גרו בצעירותם ופגשו שכנים מהעבר. עבורו הייתה זו טיסה ראשונה מאז עלייתם ארצה. מיכל, שטסה לשם פעמים רבות, התעקשה שבעלה יבוא איתה ואמרה: “אם הוא ימות או אני אמות, הוא לא יראה עולם.” כאשר ביקרה במצבות של אביה ושל סבתה האהובה, היא בכתה כמו שלא בכתה מעולם. כאילו שחשה את העתיד לבוא.
בחג סוכות כול המשפחה חגגה ביחד ובשבת מיכל טיילה עם ארבעת ילדיה ושמונת נכדיה לאשקלון. הם הפליגו מהמרינה ומיכל צילמה סרטון בוידאו ודיברה למצלמה ברוסית: “הינה הילדים שלי והנכדים שלי, הם הולכים קדימה ואני אחריהם.” המשמעות ברוסית היא שהם מתקדמים ומיכל כמו משגיחה עליהם.
מיכל הייתה אימא מסורה, סבתא טובה, אישה שוחרת שלום שהעניקה כבוד לכולם, ובמתיקות ודרכי נועם ידעה לפתור בעיות. בפגישתן האחרונה איריס התפעלה מאימה והחמיאה לה ללא הרף. כשהן נפרדו, היא הסתכלה עליה ואמרה בליבה כמה שהיא גאה באימא שלה. כשהזכירה את שמה מיכל היא חשה טעם מתוק בפה, טעם של דבש.
יהי זכרה ברוך.
