מיכאל בן ענבר ואייל נולד וגדל בבאר שבע. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
משפחת ליזמי נהנתה מארוחה משפחתית בביתה של ענבר, בערב שמחת תורה. בבוקר העירו אותם האזעקות ובני המשפחה התרכזו בממ”ד. הם נכנסו ויצאו לפי הצורך. הבת אור, שגרה בקרבת מקום, התקשרה וסיפרה בבהלה שהיא שומעת יריות. ענבר הזמינה אותה לבוא לממ”ד. לא עלה בדעתה שיציאה מהבית היא סכנת חיים. מיכאל, שעבד כבלש בתחנת באר שבע, הצטייד באקדחו האישי והביט החוצה. הוא הבין שיש אירוע חריג וביקש מאשתו ליגל את מפתחות המכונית. ליגל ביקשה שלא יצא החוצה אך הוא מיהר לזירת הירי, לבוש במכנס קצר ולרגליו כפכפים. אמו ליוותה אותו במבט.
מיכאל הבחין במחבלים במרחק מאות מטרים מביתו. הוא התקשר לאחותו והורה לה להכניס את כולם פנימה ולהינעל. בסיום השיחה מכשיר הטלפון חייג שנית והקו נשאר פתוח. בני המשפחה שמעו את מטח היריות. ברקע מישהו אמר: ‘’זה ליזמי.’’ מישהו אחר אמר: “איי…” והיו דיבורים על רגל. הם חשבו שמיכאל נפצע. הטלפון שידר את קולות הקרב במשך כ 50 דקות עד שנעשה לא זמין.
הקשר עם מיכאל אבד, הוא לא התקשר וענבר דאגה. היא ניסתה לאתר אנשים שעבדו איתו ולבסוף נזכרה שחברו עומרי משרת איתו בבילוש והתקשרה אליו. עומרי ניסה לסייע והתקשר לאחיו, שוטר היס”מ רן גווילי, שהיה בחופשת מחלה והוקפץ לרעים. רני לא ידע היכן מיכאל. זמן קצר לאחר מכן הוא נורה ונחטף לעזה (לימים הוכרז כחלל). ענבר והבנות ניסו לברר היכן מיכאל בכול דרך אפשרית, אך איש לא ידע לומר דבר. הזמן חלף והדאגה גברה. אייל חש כבר בשעות הבוקר שמשהו רע התרחש. אחר הצהריים הוא אכל ביצה קשה כמנהג האבלים ובכה. ענבר כעסה עליו. היא חששה שהנבואה תגשים את עצמה. אייל ושני נסעו לתחנת המשטרה וענבר שמעה שקוראים לה משער הבית. שני שוטרים מהיחידה של מיכאל הגיעו אליה והיא שאלה בתמימות: “מה קורה?” ואז שאלה: “האם מיכאל פצוע?” הם שתקו. היא הבינה. ברגע הבשורה המרה, הרגע הנורא שאי אפשר לתאר במילים, חלף מסוק בשמים וכרז לא לצאת מהבתים.
ענבר פרצה בזעקות שבר ועימה אחיותיו ורעייתו. הן לא עיכלו ולא האמינו שמיכאל לא יחזור אליהן. הן שאלו היכן הגופה ונשלחו לבית העלמין. שם ראו כ 15 גופות מוטלות מכוסות על הרצפה. ליגל זיהתה את בעלה לפי המכנס. קודם לכן זיהו אותו בשטח סנ”צ שי אבוקסיס וחבריו, שהביאו לענבר את הטלפון ואת השרשרת שלו. הזיהוי הרשמי במחנה שורה נעשה ביום שלישי, וטקס הקבורה נערך ביום רביעי.
מיכאל היה בן יחיד בין שלוש בנות, הילד השני במשפחתו. הוא נולד בבאר שבע וגדל בשכונה י’’א, שהתאפיינה בהווי שכונתי חברתי ושמח. מיכאל נהנה מילדות מאושרת, וחברי ילדותו ליוו אותו עד יומו האחרון. הוא היה ילד טוב שכיבד את הוריו, וקשר מיוחד במינו חיבר בינו לבין אימו. מגיל קטן הוא חלם להיות גיבור, ונהנה לצפות בסרטי גיבורי על עם המשפחה בקולנוע ובבית. כנער החל להתעניין ברצינות בתפקידים מיוחדים במשטרה ולמרות שהיה ילד של בית, מיכאל בחר ללמוד בפנימייה של כנות מכיתה ט’ ואילך. קודם לכן הוריו התגרשו ומיכאל רצה להקל עליהם ועבד בכנות לפרנסתו בחליבה ברפת, בעבודות במטבח ועוד. במקביל הצטרף לקבוצת כדורגל: מכבי תל אביב כנות. ענבר התגעגעה לבנה ולראשונה בחייה קנתה רכב. היא נסעה לבקר אותו בשבתות ולפעמים גם באמצע השבוע, לחזק את רוחו ולהביא לו אוכל ביתי. בתום הלימודים הוא הצטרף למכינה קדם צבאית בחצור הגלילית וענבר נסעה לבקר אותו גם בצפון הרחוק.
מיכאל התגייס לעורב גולני בשנת 2014 , במבצע צוק איתן. כחייל התגעגע הביתה, ופעם אחת לקח את הטלפון ללא רשות, רק בשביל לשמוע את קולה של אימא. כילד היה בררן באוכל וענבר הכינה עבורו כול מה שאהב. בצבא הסמל בסיירת הסביר לו את חשיבות האוכל, ודאג שיהיה לו מספיק חלבון ומיכאל לראשונה בחייו אכל גבינה לבנה וקציצות בשר.
אחרי השחרור הוא עבד במעבר מיתר וניסה להתגייס למשטרה אך לא עבר את המבחנים. מיכאל דבק במטרה ולבסוף זומן לראיון אצל סגן מפקד תחנת משטרת באר שבע, סנ”צ שי אבוקסיס. שי התרשם ממנו לחיוב וייעד אותו לבילוש בתחנה, ומיכאל עבר את המבחנים בהצלחה והתגייס כבלש. הוא רצה להצטיין בעבודתו ולשנות את תדמית השוטרים לטובה ושאף להתקדם ולשרת בימ”מ.
מיכאל תמיד עזר לזולת וכיבד כול אדם באשר הוא. באופיו היה אדם שקט, עניו וצנוע, וגם חייכן, שנון ובעל חוש הומור מיוחד. המשפחה הייתה עבורו ערך עליון. הוא זכה להקים בית, כשהתחתן עם בחירת ליבו ליגל בשנת 2021 . בעקבות חתונתו התחדש הקשר בין הוריו, וכולם שמחו עם הולדתה של בתו ליהי. הבלש הקשוח הפך לאבא מסור ומאוהב, שהתגאה בכול דבר קטן שקשור לביתו. הוא דאג לפרנסת משפחתו ובמקביל לעבודה למד לתואר בקרימינולוגיה. למרות העומס בחייו, מעולם לא ניכרה בו עייפות.
בשנה האחרונה הוא וליגל גרו ביחידת דיור מעל אמו. אביו קנה עבורם מתנה, בריכה ביתית שניצבה בחצר והפכה למקום בו בילו יחדיו שעות של חסד, אחרי שנים לא קלות. בלילות שישי ובחגים שררה אווירה משפחתית נעימה, אך הכול השתנה בבוקר שמחת תורה, כשמיכאל יצא ולא שב.
מיכאל זיהה את המחבלים בכיכר בכניסה לשכונה ויצא מהרכב. אזרחים צעקו לו שיש מחבלים ושלא ייכנס לרחוב הגורן. הוא הסתער קדימה ובדרך פגש את סנ”צ שי אבוקסיס. ביחד הם נכנסו לקרב יריות עם המחבלים, ובמהלך חילופי האש מיכאל נפגע ונהרג. בימים שחלפו עד הקבורה היה לענבר מאד קשה. לפני הלוויה היא שכבה במיטתה כשלפתע ראתה את פניו של מיכאל מעליה, יפה ומסודר כהרגלו. הוא הסתכל על ליהי ביתו בגאווה ולאחר מכן עליה. הוא אמר שהוא סומך עליה שתדאג לתינוקת ודמותו נעלמה. ענבר הבינה שהיא חייבת לשחרר אותו כדי שנשמתו תמשיך במסעה. לאחר הלוויה היא התיישבה על האדמה, התקרבה לקבר של מיכאל וחשה ששמעה את קולו מבקש, שתשחרר אותו לדרכו. מיום שהגיע לאוויר העולם היא ליוותה אותו ועכשיו היה עליה להרפות.
מיכאל התגלה לאוהביו בחלומות עם מסרים משמעותיים ובסימנים שונים שראו בדרכם. ענבר בחרה בחיים מתוך רצון שליהי תגדל באווירה טובה, והיא פועלת להנצחת בנה בדרכים רבות. אביו אייל עבר לגור במישור הגפן, ליד הבנות וליד הנכדה. שני, שהייתה לוחמת במג”ב, הלכה בעקבותיו והתגייסה לבילוש בתחנת באר שבע. שם הכינו לה הפתעה והעניקו לה את נשקו של מיכאל.
יהי זכרו ברוך.
