אבי בן זהבה ומרדכי נולד וגדל באופקים. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
חגי תשרי בבית משפחת בוזגלו היו שמחים. אבי סיפר בדיחות ויצר אווירה נעימה מסביב לשולחן. בערב שמחת תורה הוא הלך לבית הכנסת, וכשחזר ישב עם אחיו אהרון ועם אמו זהבה. הוא דיבר בכאב על המלחמה הצפויה, שתהיה קשה ומרובת אבידות. אימו לא הבינה מדוע העלה את הנושא אך ניכר בדבריו, כי ידע בדיוק על מה הוא מדבר. למחרת בבוקר היא התעוררה מרעשי פיצוצים והעירה את אהרון. הם פתחו את החלון וראו יירוטים כשלפתע נשמעה אזעקה. הם העירו את אבי, את אחותו אור ואת בעלה וכולם ירדו למקלט. האזעקות נמשכו והם עלו לדירה וירדו למקלט, לפי הצורך.
בשעה 6.59 נשמעו צרורות ירי ממושכים. אבי פתח את החלון והאזין. הוא זיהה את צלילי הקלצ’ניקוב, חבש כובע זיהוי משטרתי והצטייד באקדח ובמחסנית עם 15 כדורים. אחותו אור ניסתה לעכב אותו בדרכו החוצה, ללא הצלחה. אבי היה לוחם באופיו וכשוטר חש שחובתו למהר ולהציל חיי אדם. הוא לא ידע מה מתרחש בחוץ אבל זה לא עצר בעדו. בדרכו לזירת הלחימה אבי חבר לחייל איתמר חדד ולאזרח איציק בלטי. שלושתם יצאו מבתיהם חדורי מטרה להגן על השכונה וחתרו למגע כצוות שהתארגן בספונטניות. הם הזהירו אזרחים וקראו להם להסתתר בבתים, תוך כדי הסתערות ללב התופת. במפגש עם חוליית המחבלים התפתח קרב גבורה, שבמהלכו אבי ואיציק נהרגו ואיתמר נפצע ממטח של כדורים אך ניצל בנס. התגובה המהירה של אבי וחבריו פגעה בחוליית המחבלים, שרצחו אזרחים בבתים וברחובות, ועיכבה את המחבלים שנותרו עד להגעת תגבורת. אבי נפגע מכדור בראשו ונפל ליד גן ילדים.
בזמן שאבי נהרג, פעימות ליבה של אימו זהבה הואצו ותחושה קשה אחזה בה. הלב כבר ידע את מה שהראש סרב לקבל. היא חשבה שאבי לא עונה לה כי הוא פצוע, ובני המשפחה חיפשו אותו בבתי החולים. בשעות אחר הצהריים התקשרו מהרווחה של המשטרה ועדכנו את חתנה, שאבי נהרג. בחוץ עדיין היה חשש מחוליות מחבלים והוא שמר את הבשורה הקשה בליבו עד שיבוא המבשר. זהבה לא יכלה להמתין בחוסר מעש. היא דאגה והתחננה בפני ביתה אור, שתצא איתה לחפש את אבי. אור מנעה ממנה לצאת מהבית, ופתאום נשמעה נקישה בדלת וליבה של זהבה החסיר פעימה. בפתח ניצב הקצין של אבי והיא הבינה וצעקה את שברון ליבה. ביחד הם פרצו בבכי וגם ברגע השבר הגדול בחייה, היא דאגה לילדיה יותר מאשר לעצמה, ומייד ביקשה מהצוות הרפואי לטפל באור, האחות והחברה הכי טובה של אבי.
אבי, בנה הבכור של זהבה ואח גדול לאור ולאהרון, נולד ימים ספורים אחרי יום הולדתה של אימו. הוא היה עבורה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר שאימא יכולה לבקש לעצמה. אבי גדל כילד שובב, אהב לשחק כדורגל ואף לימד את אחיו הקטן לשחק בכדור בתוך הבית, כאילו היה זה מגרש. מגיל צעיר קרנו ממנו אור וטוב לב, והוא משך אליו חברים רבים. ביסודי אבי למד בבית ספר “דרכי נועם”, בחטיבה ובתיכון הוא למד בבית הספר הכללי המקיף. הוריו התגרשו כשהיה בן 12 , ובעקבות זאת זהבה תפקדה עבור ילדיה כאם וכאב גם יחד, והפכה זאת למשימת חייה. היא הקפידה על החינוך לערכים, על הלימודים וההשכלה וכמובן על הבריאות. כשאבי נתקל בבעיות זהבה שוחחה איתו ועודדה אותו, והוא תמיד התעלה על עצמו והתגבר על כול המכשולים. מגיל צעיר הוא נחשף למצב הביטחוני במדינה, והיה מודע למתרחש סביבו. כבר כנער אבי בחר להצטרף לתנועת “אחריי” וגם להתנדב במרכז החוסן. בתקופות של סבבים ומתיחות ביטחונית הוא שוחח עם אנשים שנתקפו בחרדות, ועזר להם להתגבר על הקשיים.
בסיום הלימודים אבי החליט ללכת למכינה קדם צבאית – “מכינת איתן” במישור אדומים. לראשונה בחייו הוא יצא מאופקים ופגש בני נוער מרקעים שונים מכול הארץ. תקופה זו הייתה עתירת חוויות ומהנה עבורו. לאחר מכן הוא התגייס ליחידת דובדבן. במשך שלוש שנים אבי שירת בצבא כלוחם, וחש סיפוק ושביעות רצון מהשירות. מפקדיו העריכו אותו והציעו לו לחתום על שירות קבע אבל הוא העדיף להשתחרר לאזרחות. כחייל משוחרר הוא עבד בעבודה מועדפת במפעל לאלקטרוניקה ואחר כך התגייס למשטרה. הגיוס, בעיצומה של תקופת הקורונה, הציב אתגרים חדשים בפני המערכת. הקורס המשטרתי נערך בבית שמש אך בחלקו התקיימה למידה מהבית בזום.
אבי הוצב בתפקיד בלש בתחנת רהט ומאוד אהב את עבודתו, ואת האתגרים שניצבו בפניו כול יום מחדש. הפעילות בשטח דרשה ממנו רגישות סביבתית והבנת הקשרים בין החמולות. אבי ידע ערבית, למד את השטח ויצא לכול פעילות בשמחה ובמוטיבציה גבוהה. כשהטילו עליו משימות, היה נחוש לבצע אותן בשלמות מבלי לוותר. שום קושי לא עצר בעדו. כאדם חברותי הוא שמח להיות חלק מיחידה מגובשת, שהייתה עבורו כמו משפחה.בשעות הפנאי אבי קרא ספרים מעניינים וצפה בטלוויזיה בסדרות משטרתיות על יחידות מיוחדות בכול העולם. הוא עשה אימונים במכון כושר ולבסוף החל להקפיד על תזונה בריאה. אבי שירת במשטרה שלוש שנים עד שנפל בקרב.
לימים שאלו את זהבה מדוע נתנה לו ללכת ולא נעלה את הדלת בפניו? והיא השיבה: את אבי אי אפשר היה לעצור! הוא הבין שזאת משימת חייו ופשוט הסתער לתוך התופת.” בזיכרון הלאומי אבי תמיד ייזכר כגיבור, אבל זהבה מבקשת לא לשכוח, שלפני הכול הגיבורים שלנו היו הבנים שלנו.
יהי זכרו ברוך.
